<h1>שבלי הלקט הקצר דיני ריבית סימן מ"ה</h1>
<h2>דף יד:</h2>
ועוד השיב ר' אביגדור למי שכתב לו, אדם אחד הוצרך לו מעות בהלואה, והשיב לו חברו, רצונך למכור לי ביתך, ועשה לי כתב מכירה, חזר הלוקח והשכירו למוכר, לאחר זמן בא המוכר לפדות הבית, אם יש בזה הערמת רבית או לאו. השיב, דלא אשכחן הערמת רבית אסורה אלא דרך הלואה, כדתני ר' חייא, אמר לא' הלווני מנה וכו'.
<h2>דף טו:</h2>
שאלה זו נשאלה לר' גרשום מאור הגולה, ראובן ושמעון היו בעיר אחת, והיה ראובן פנוי ולשמעון היה לו בית, ואמר לו שמעון לראובן, תנה לי מנכסיך ואושיבך בביתי, ויהיה השכר שלי, לבד שאפרנסך מהן כל זמן שתשב עמי בביתי, ואם תלך אנה ואנה ותניח בידי הנכסים, כל מה שנרויח יהיה ביננו. ענה לו ראובן, איני מאמינך בלי משכון, אמר לו שמעון, על דבר זה אתן לך משכון כאשר אמרת, וכן עשה, נתן לו משכון וקבלו עליו בכל הדברים האלה, והיה עמו זמן אחד בביתו, ולאחר זמן אמר לו, ראובן לשמעון תנה לי את שלי, נתן לו שמעון את שלו ונשאר קצת בידו, ובתוך כך נפלה מריבה ביניהן, ואמר שמעון לראובן, השיב לי את משכוני שפרעתיך כבר, אמר לו ראובן לשמעון, לכשתפרע לי השאר, אמר לו שמעון לראובן לפי שעד עתה היו נכסיך בידי תקח ממני רבית, השיב רבינו גרשום, התבוננתי בשאלה זו ואיני רואה בה צד רבית, שאין בלשון ענין הלואה אלא ענין עיסקא, שכך אמר לו תן לי כך וכך, ואתעסק בו, ויהיה השכר שלי לבד שאפרנסך כל זמן שאתה בביתי, ונראין הדברים, שבחלקו המגיעו בשכר המעות קבל עליו לזונו בעודו בביתו בין ממרובה ובין ממועט, וסוף התנאי מוכיח על תחילתו, שאמר לו אם תלך אנא ואנא ותניח הממון בידי כל מה שנרויח יהיה ביננו, הדבר ידוע, שעל חלקו המגיעו מן השכר קבל עליו לזונו בעודו בביתו, ואם יאמר לא היה שבח בממון מי יאמר אם היה אם לאיו, ועוד אפילו אם לא היה, אין יכול להוציא ממנו כלום, כיון שידע שלא היה שבח בממון ואע"פ כן פרנסו מתנה בעלמא נתן לו, ואיכא לדמויי לההיא דאיתמר, המקדש את אחותו, רב אמר מעות חוזרין ושמואל אמר מעות מתנה, רב אמר מעות חוזרין, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום פקדון, ושמואל אמר מעות מתנה, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה, ואפילו לרב דאמר משום פקדון, הכא מודה דליכא למימר לשם פקדון שאוכל נתן לו.
<h2>דף סב:</h2>
בפרק איזהו נשך אומר, יצא השער, פוסק הלואה אם מלוה לו פירות או מטבע שאינו יוצא שם דחשוב כפירות, אם בשעת הלואה יצא השער לימכר, או לענין מטבע דחשיב פירות, ויש שער בשוק שמוצא בחנויות להחליף כל מה שהוא מוצא, מותר. והטעם, משום דהוי כעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח, דהא חיטי בהיני הא חיטי בשילי, וזהו לווין על שער שבשוק דאמרינן בגמרא. וכשיצא השער דמותר, דווקא שנתן לו המעות בשעת הפסק, ואם לא נתן לו מעות בשעת הפסק, אלא פסק עמו בשביל חובו ליתן לו כור חטין, אם יש לו מותר לקבל הימנו החיטין אפילו נתייקרו לאחר מיכן, הואיל ויש לו חטין בשעת הפסק. ואע"ג דמלוה אינה קונה כדאמרינן בקידושין פרק שני דרך מקח וממכר דרבנן ובכי האי גוונא גזור. וכשם שמותר לקבל חטין כך מותר לקבל מעות ביוקרא, דהא שווין של חטין. ולא יצא השער אין פוסקין אלא אם כן יש לו, ואפילו אין לו באותו מקום, אם יש לו במקום אחר מותר, מיהא דאמרינן, המוליך פירות ממקום למקום, מצאו חבירו ואמר לו תנה לי, ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום אם יש לו מותר.
ועוד השיב ר' אביגדור למי שכתב לו, אדם אחד הוצרך לו מעות בהלואה, והשיב לו חברו, רצונך למכור לי ביתך, ועשה לי כתב מכירה, חזר הלוקח והשכירו למוכר, לאחר זמן בא המוכר לפדות הבית, אם יש בזה הערמת רבית או לאו. השיב, דלא אשכחן הערמת רבית אסורה אלא דרך הלואה, כדתני ר' חייא, אמר לא' הלווני מנה וכו'.
בפרק בתרא דערכין שנינו, המוכר בית בערי חומה גואל מיד וגואל כל י"ב חודש, הרי זה רבית ואינה רבית, כלומר, דומה לרבית לפי שדר הלוקח בבית בשכר המתנת מעותיו ואינה רבית כיון שהוא מכר ואין צריך לפחות לו כלום בשעת גאולה, ואע"ג דתנו מכר לו בית, מכר לו שדה, ואמר לו, לכשיהיו לי מעות החזירה לי אסור, שאני התם, דהתנה בפירוש, אבל במכר סתם אעפ"י שבידו לפדות מכרו, אפקעתא דמלכא לא חשבינן ליה כמלוה.
<h2>דף סג:</h2>
בספר הישר של רבינו תם, בפרק איזהו נשך, אמר רבא, השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן אמרינן, בשעת נטילה דמשמע מה לי פירות ומה לי דמי פירות שהרי יכול ליקח בפירות דמיהן, הכי נמי אמרינן בשעת פסיקה דמשמע מה לי דמי מעות ומה לי מעות נמי אמרינן שיוכל לקנות בשוק ופוסקין על שער שבשוק דכל שבידו שרי.
ובשם גאון אחד מצאתי, מאן דאית ליה זבינתא דמיזדבנא בשוקא בעשרה דינרין, ואתא בר ישראל ואמר לחבריה תננה לי בי"ד דינרין, ושהי ליה שיתא ירחי, שרי או אסור, כך אמרו חכמים, רב נחמן אמר, כללא דמילתא, כל אגר נטר ליה אסור, כל אימת דרווח עליה אפילו חד זוזא על דעתא דמיעכב ליה רבית הוא ואסור. ועוד מצאתי, בעלי חנויות שמוכרין מיד ליד באשראי בתוספת, גזל הוא בידו, ורבית הוא, ואסור לעשות כן דאמר ר' נחמן, כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור.
ראובן שיש לו מלוה על פה או מלוה בשטר על שמעון, מותר למוכרה ללוי בפחות, ואינו חושש משום רבית, זה השיב ר' אביגדור כהן לר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא. וגם השיב לר' יהודה בר אברהם, כתבת, ראובן חייב לשמעון כ' דינרים במלוה על פה, והלך יהודה וקנאה משמעון בט"ו דינרים, אם יש בו חשש רבית. הנני משיב, אם הקנה לו במעמד שלשתם הרי נסתלק שמעון לגמרי ואין כאן אגר נטר לי, כי יהודה זכה בהן מיד, ותנא בהדיא בתוספתא, יש דברים שהם כמין רבית ואינם רבית, לוקח אדם הלואתו של אדם בפחות. גם זו מתשובותיו אשר השיב לי, המוכר הלוואתו שיש לו על הגוי לישראל חבירו, אם המוכר קבל עליו אחריות הקרן אסור, דאיגלאי מילתא, שאין זו מכירה אלא הלואה.
<h2>דף סד.</h2>
מי שנתן מעות לחברו להלוותן, ובעל המעות קבל עליו אונסא (דנורא) [דאורחא] ואונסא דדליקה, והמקבל קבל עליו אונסא דגויים שאם לא יפרעוהו הגויים בזמנו יפרע לו בכיסו הקרן והריוח, אם מותר אם לאו, שמא נאמר דדמי לההוא חמרא דאמרינן בגמרא, כיון שקבל עליו אונסא וזולא שרי, השיב ר' אביגדור, לא דמי, דהכא הלואה והתם זביני, ובהלואה חמיר טפי, כדאיתא בפרק שנים אוחזין, לגבי סאה בסאה, דלא מהני בה לא קנין ולא קרקע, הילכך לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, דכיון שעיסקא פלגו מלוה ופלגו פקדון הרי מלוה עיסקא להשתכר בה, וצריך הנותן לקבל עליו אחריות מן החצי מכל האונסין, וגם יתן לו שכר עצמו, והלה נעשה עליו שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה.
<h2>דף סה:</h2>
בפרק בתרא דערכין שנינו, המוכר בית בערי חומה גואל מיד וגואל כל י"ב חודש, הרי זה רבית ואינה רבית, כלומר, דומה לרבית לפי שדר הלוקח בבית בשכר המתנת מעותיו ואינה רבית כיון שהוא מכר ואין צריך לפחות לו כלום בשעת גאולה, ואע"ג דתנו מכר לו בית, מכר לו שדה, ואמר לו, לכשיהיו לי מעות החזירה לי אסור, שאני התם, דהתנה בפירוש, אבל במכר סתם אעפ"י שבידו לפדות מכרו, אפקעתא דמלכא לא חשבינן ליה כמלוה.
<h2>דף סו:</h2>
שאלה נשאלה לפני רבנו יצחק ב"ר מלכי צדק ז"ל, ראובן נתן ספרו ביד ישראל אחד עשיר קרובו במשכון, ולאחר זמן הפקיד זה ראובן ספר אחר בביתו, וכשבקש ראובן ספרו עכבו זה עשיר ולא רצה להשיבו לו, ואמר לו, פרע לי הדבר שלי ואם לאו אחזיק בזה הספר וגם באחר, וכששמע ראובן כן בכה בכי גדול לפניו, ולא שוה לו, עד שהתנה לו, אם לא יפרע לו עד חצי שנה שיהא רשאי לתת במשכון ביד גוי ברבית עבור הדבר שלו, ועכשיו מלאו לבו של זה ראובן למצוא מישראל אחר לפרוע לו בהלואה והלך ראובן עם המעות אל זה העשיר ורצה לפורעו ולא רצה לקבל, ואמר לו לך ופרע לגוי כמו שהירשתני, וראובן השיב לו, אנוס הייתי ולא יכולתי להוציא הספר שלי מידך באופן אחר, ואנו ראינו וידענו דאונסיה אונס, שאותו ספר היה צריך לו למוכרו ולשלם לנושיו, שהנוגשים אצים לו עד נטילת נפש. השיב, להשבית האיסור אני כותב כי לפי עדות זה אינו חייב זה ראובן לתת לאיש העשיר המלוה כי אם קרנו, ואין על זה ראובן לתת לגוי, כי הגוי לא הלוה אלא לעשיר ולא לזה ראובן, וכל מה שאמר לו ראובן לעשיר זה מילי דאסמכתא הוי, ואנוס היה, הילכך אני מורה, על אותו מלוה שיקח הלואתו ויחזיר המשכון לזה העני, ותשיגהו ברכה הכתובה בספר, ויהיה לו שכר מצות אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, ונאמן המצוה מצוה זו לתת לו שכר פעולתו. כי באמת אם יחסר ממונו לתת רבית לגוי, שכרו יהיה כפול ומכופל, ויש לאלוהינו כמה אוצרות למלא חסרונו, כי הוא מיטיב לטובים ורחמן לרחמנים, והוא ריחם והלוה לעני קרובו ירחמוהו מן השמים.
<h2>דף סז.</h2>
תשובה. מצאתי, בית ושכירות רבית קצוץ הוי, אבל פירות שדה וכרם אינן קצוצין, דדילמא, אפילו הוצאתו לא יוציא ממנה.
<h2>דף סח.</h2>
ובשם רבינו חננאל מצאתי, וששאלתם, ראובן שנתן לשמעון מאה זהובים להניח ולהחלק ביניהן מהו, השיב, כך ראינו, כי זה רבית גמור. דתנן, אין מושיבין חנוני למחצית שכר, ולא יתן לו מעות למחצית שכר, אלא אם כן מוסיף לו בעל הזהובים שכרו כפועל בטל, כי זה המקבל, אילולי שהוא צריך לממונו של זה, לא היה חולק עמו כל ההנאה שטורח בה, ונמצא כאגר נטר לי. ואי זה תקנה יש להן, או נותן לו שני חלקי הריוח, או מפסיד השליש בהפסד בלבד, או אינמי נותן לו שכר טורחו כפועל בטל, דאמור רבנן, אי תילתא בהפסד בלבד, או אי תרי תילתא בריוח, ואעפ"י שאמרו בגמרא, בנהרדעא אמרי, האי עיסקא פלגי מלוה ופלגי פקדון, כלומר כשנותן אדם לחברו מאה זהובים להתעסק בהן לענין סחורה, אם נאבדו או הופקדו ביד אחרים, או שמת המתעסק האיך דינם, כך הוא דינם, כי חמישים מהם, בחזקת בעלים, והם כמו פקדון ביד המתעסק בהן. וכן ברווח שלהן, ודינן כדין כל פקדון שבעולם, ובחמשים אחרים הם בחזקת מלוה אצל המתעסק, ומה שאירע לכל ההלואות כך יארע להם, ואילולי שהלוהו אלו החמשים זהובים, אז לא היה טורח להרויח את הבעלים לעשות להן הנאה באותם החמשים של פקדון, ולפיכך אסור לעשות כן שהוא אגר נטר לי וכרבית קצוצה דמי, עד שיוסיף לו שכרו של מתעסק כפועל בטל, או תרי תלתי בריוח או תילתא בהפסד, וראוי להזהר מן הרבית, שממעיט את הממון, והוא דבר שמסור ללב, ואעפ"י שירצו שניהם, המלוה והלוה, אסור להניחן, ואם הוא רבית קצוצה יוצאין בדיינין, ואם אבק רבית הוא אינה יוצאה בדיינין אלא איסור גמור הוא.
<h2>דף עא:</h2>
ישראל שנצטרך למעות ולא היה יכול ללוות על ערבונו מישראל בלא רבית, ואומר לישראל חבירו, הילך ערבונו של גוי והלוה עליו מעות לגוי, והערבון היה של ישראל ולצורך עצמו היה לווה ולא לצורך גוי, אלא שרוצה לרמות את חבירו, והלווה לו ישראל על אותו ערבון ברבית בחזקת שהוא של גוי, ואח"כ בא לפדות הערבון מיד ישראל בלא רבית וטוען ואומר הערבון שלי היה ולצורכי לויתי ולא לצורך גוי. נראה לר', שהמלוה יכול לעכב המשכון עד שיתן לו כל הרבית ואינו יכול להוציאו בדיינין עד שיתן הקרן והרבית, ואפילו אם ישראל זה רוצה לישבע שאינו של גוי, יאמר המלוה איני צריך בשבועה, שכיון שמתחלה נתתו לי בתורת הגוי, ועתה שקרת, ולאו כל כמיניה לחזור מדברו, דכיון שהערבון ביד המלוה הוא, אינו יכול להוציאו בטענה זו, דהא דאמרינן, דמצי למימר פרעתי לאחר שלויתי, או כשהפקיד לו, יכול לומר החזרתיו לך. היינו משום דממונא הוא בידיה, הכא נמי זה שהמשכון בידו יכול לטעון ערבון של גוי הוא כאשר אמרת מתחלה. ותימה לר' על זה הדין, היאך נמצא תקנה לזה הלוה שברור לו שזה הערבון שלו הוא ולא של גוי ועליו יש ליתן רבית. והיאך נכריחו לעשות איסורא, שאפילו יחליט הלוה המשכון ביד המלוה והוא ימכרנו עשה הלוה איסורא דמחיל ליה בשכר המתנת מעותיו, וגם היאך יכול המלוה להכריח את הלוה ואין ברור למלוה אם הערבון של גוי או לאו, וראוי להתרחק מן העבירה, ומן הדין אינו יכול לכופו.
מצאתי בשם רש"י שאמר, שאסור לנהוג כדרך שנוהגין במלכות זה, שנותנין ליריד של קולוניא זקוק של כסף שהן י"ב אוקיות, ומקבלים למלונם למגניצא או לוורמישא כשחוזרין י"ג אוקיות פשוטין. ושאל רבינו יעקב בר יקר ז"ל את רש"י ואמר לו, אינו יכול, אלא אם כן יקבל המלוה הסחורה שנותן בה הלווה אותו כסף, ויוליכנה המלוה עמו או שלוחו באחריותו של מלוה, עד מקום שיקבל שם המעות ושיתן לו י"ג אוקיות ושרי, ובלאו הכי אסור. השיב רבינו יצחק ז"ל, מהו להלוות ישראל לישראל אחר על משכונו של גוי, השיב, בדידי הוה עובדא, שפעם אחד היה לרבינו משכון מגוי, והוצרך למעות, ונתן המשכון לידי ללות ממנו עליו מעות, ויהיה החוב שלי, אמרתי לפניו, היאך מותר ברבית, הגוי לוה ממך וחייב לך הרבית, ואתה לווה ממני על משכונו ונמצאת מקבל רביתך ממנו על מלוה זו שאתה לוה ממני, וענני, אני מוכר לך כל המשכון, ולא תענה לי עוד ממנו, ואם אינך רוצה, ואני פוטרך שלא אענה לו עוד ממנו ולא אתחייב לך מעות ואתה לא תתחייב לי להחזיר המשכון. ועוד מצאתי, שישראל נותן לחברו משכון שיש לו מגוי ואמר לו ללוה מה שיש לי על זה לקבל מרבית מן הגוי על זה המשכון עד היום הזה אקבל ממנו, ומכאן ואילך תעלה לך הרבית אם מותר לישראל זה לקבל הרבית מיד הגוי וליתנו לחבירו. ואמר ר' מותר, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ומצאתי בשם רש"י ז"ל, אם ישראל נותן משכונו לגוי או לבעל חובו למשכנו לישראל לגבות הרבית מן הגוי אעפ"י שיוצא מכיסו של ישראל, אמר ר', מותר. והנמנע מזה הרי זה חסיד שוטה, ובלבד שלא יתכוין מתחלה לכך.
אסור לישראל לשלוח את הגוי שילוה לו מעות מישראל חבירו ברבית, דכשם שאסור לו לומר צא והלוה מעותי לישראל חבירי ברבית ואע"ג דאין שליחות לגוי ואיכא למימר דמנפשיה עבד, מכל מקום כיון שמישראל בא הרבית ביד הגוי על מנת ליתן לישראל שנתן לו מעותיו כדי שילוום לישראל אסור. כדתניא ישראל שאמר לגוי צא והלווה מעותי ברבית אסור, הכא נמי לא שנא, שכשישראל שולח את הגוי ללוות מישראל חברו יוצאין מיד ישראל חברו ביד זה הגוי על מנת להלוותם ברבית לישראל אחר, ואע"ג שאותו ישראל המלוה אינו יודע שהגוי לווה אותן לצורך ישראל, אפילו הכי אסור לזה ישראל לומר הלווה לי מעות מישראל חבירי, דמה לי להלוות לישראל אחר שאסור לומר לגוי צא והלוה מעותי, ומה לי ללוות. אבל אם אמר ישראל לגוי, צא והלווה לי מן הגוי, והגוי לווה לו מישראל מספקא לי אי הוי מותר או לאו. פסק רבינו גרשום מאור הגולה, אם אמר גוי לישראל צא והלווה לי מעות מישראל חבירך מותר לו לעשות כן, דאע"ג דאין שליחות לגוי אפילו הכי מותר, דנהי שאין יכול ישראל זה לעשות שלוחו של נכרי להיות כמותו, שלוחו של ישראל חבירו מיהא יכול להיות כמותו, ומהתוספתא משמע דאין בזה משום רבית, כדתניא, גוי שאמר לישראל צא והלוה מעותי ברבית לישראל מותר, ויש לומר הטעם הוא, דזה ישראל שהוא מלוה הוא עושה זה ישראל המקבל שליח וכמותו הוא, וכיון שאחריות המעות על הגוי הוי כמו ישראל זה לוה עצמו מן הגוי ואין כאן משום רבית, ואפילו הכי תימה, איך התירו רבותינו לכתחילה, דהתם תנו, שאסור מפני מראית העין, והיכי הוה מותר לכתחילה ללוות ישראל מעות מישראל חבירו לצורך הגוי, דכשם שאסור להלוות לכתחילה כמו כן אסור ללוות. ור' מגמגם להתיר בזה הענין ואומר שנהגו לעשות כן, וגם הוא בעצמו נהוג לעשות כן להלוות לגוי על יד ישראל, ואפילו מה שנהגו, אם ישראל לוה מישראל חבירו לצורך גוי וקצב עם הגוי על הרבית כמה רוצה ליתן וזה קוצב עם ישראל בפחות ונותן לו הערבון מידו לידו ולאחר זמן יפדה הגוי ערבונו ונותן לישראל זה הרבית שקצב עמו, נראה לר' דכל אותו ויתור שנותן הגוי לישראל הלוה, דין הוא שיקחהו ישראל הלווה לעצמו רק יתן לישראל חברו מה שקצץ לו, ויחזיר לו ישראל המלוה את הערבון בעל כורחו. אבל אם קצץ ישראל עם חבירו ישראל שיתן לו הגוי כך וכך רבית לשבוע או לחודש, והגוי רוצה לפחות בשעת פדיה מחמת שהוא אלם, וזה ישראל המלוה אינו רוצה להחזיר הערבון לישראל עד שיתן כל הריבית, נראה לר' דאין ישראל זה יכול ליקח מישראל חבירו אלא מה שהגוי נותן לו אבל משלו לא יתן כלום שהרי ישראל זה לא לוה ממנו אלא על דעת הגוי, שאם יתן לו הגוי גם הוא יתן לו, אבל אם הגוי אלם הוא ואנסו הגוי, גם הוא לא יתן משלו לישראל המלוה כלום, ואם אינו מאמינו, שטוען יותר נתן לך הגוי ממה שנתת לי, ישבע שלא נתן לו הגוי יותר ויפטר. ואמר ר', אם ישראל חייב לגוי מעות ודחק אותו לפרוע, ואמר לו ישראל, הילך ערבוני ובא ותלוה מכל מי שתרצה, ועלי ליתן הרבית, והלך הגוי ולוה מישראל אחר, ולבסוף כשבא ישראל זה לפדות ערבונו מן הגוי, אמר לו הגוי, לך ותפדנו מישראל חבירך, נראה לר', שאסור לישראל זה ליתן רבית לחבירו ישראל, כיון שמתחלה אלו המעות שלוה הגוי לצורך ישראל לוה שהרי על כרחו היה לו לפרוע הגוי, והא הוי דומה לשולח את הגוי שילווה מישראל חבירו ברבית דאמרינן לעיל שאסור, הכא נמי לא שנא וודאי אסור. אבל אם השאיל ישראל לגוי ערבונו ומשכנו הגוי ליד ישראל ברבית לצורך עצמו, ואח"כ לא יפדה הגוי זה הערבון לפי שהוא אנס, וצריך ישראל שהשאילו לו לפדותו מיד ישראל הב' (חבירו) נראה לר' שוודאי מותר לישראל ליתן לו כל הרבית, כיון שמתחילה אלו המעות לא לוה הגוי לצורך ישראל הרי אין שם המתנת שכר מעות לווה ישראל זה, שכל מה שנותן לו ישראל אחר זה הוי כמו שקונה אותו, שהרי יכול לטעון איני מחזיר הערבון אלא לגוי שמשכנו בידי כשיפדנו ממני בקרן וברבית ומותר. ואם השאיל לו ישראל ערבונו והגוי אינו רוצה לפדותו ואין ישראל יכול לעכב ולומר איני מחזירו אלא לגוי, דלא יהא אלא גזלן שנטל מזה ונתן לזה וכל זמן שלא נתייאש ממנו והוא בעין וודאי על כרחו יחזיר, הכא נמי לא שנא. וכן מצא ר' בפסקים של רבנו גרשום ז"ל. מהתם נמי משמע, דדוקא אם הגוי אנס, שאין ישראל זה יכול לעכב מליתן לו הערבון בלא ריבית שאף הגוי היה דוחק לישראל להחזיר לו בלא רבית, אבל אם הגוי אינו אנס שיכול ישראל זה לומר איני מחזיר לך הערבון עד שתתן לי הרבית, אז וודאי נראה שזה ישראל מעכב הערבון עד שיתן לו כל הרבית או אם ישראל השליח רוצה ליתן לו הרבית הרשות בידו כיון שמן הגוי יכול ליקחנו.
מצאתי בשם ר' שמשון ב"ר אברהם ז"ל, גוי שלוה מעות מישראל ברבית על משכונו של ישראל, אעפ"י שהמלוה יודע שהגוי לווה לצורך ישראל חבירו, גובה קרן ורבית, דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ונמצא דאין לו דין ודברים על ישראל חבירו אלא עם הגוי, ואעפ"י שישראל פורע ברבית ליד ישראל חבירו לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, והגוי הוא הלוה וישראל אחר לוה מן הגוי.
<h2>דף עב:</h2>
בספר הישר של רבינו תם, בפרק איזהו נשך, אמר רבא, השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן אמרינן, בשעת נטילה דמשמע מה לי פירות ומה לי דמי פירות שהרי יכול ליקח בפירות דמיהן, הכי נמי אמרינן בשעת פסיקה דמשמע מה לי דמי מעות ומה לי מעות נמי אמרינן שיוכל לקנות בשוק ופוסקין על שער שבשוק דכל שבידו שרי.
בפרק איזהו נשך אומר, יצא השער, פוסק הלואה אם מלוה לו פירות או מטבע שאינו יוצא שם דחשוב כפירות, אם בשעת הלואה יצא השער לימכר, או לענין מטבע דחשיב פירות, ויש שער בשוק שמוצא בחנויות להחליף כל מה שהוא מוצא, מותר. והטעם, משום דהוי כעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח, דהא חיטי בהיני הא חיטי בשילי, וזהו לווין על שער שבשוק דאמרינן בגמרא. וכשיצא השער דמותר, דווקא שנתן לו המעות בשעת הפסק, ואם לא נתן לו מעות בשעת הפסק, אלא פסק עמו בשביל חובו ליתן לו כור חטין, אם יש לו מותר לקבל הימנו החיטין אפילו נתייקרו לאחר מיכן, הואיל ויש לו חטין בשעת הפסק. ואע"ג דמלוה אינה קונה כדאמרינן בקידושין פרק שני דרך מקח וממכר דרבנן ובכי האי גוונא גזור. וכשם שמותר לקבל חטין כך מותר לקבל מעות ביוקרא, דהא שווין של חטין. ולא יצא השער אין פוסקין אלא אם כן יש לו, ואפילו אין לו באותו מקום, אם יש לו במקום אחר מותר, מיהא דאמרינן, המוליך פירות ממקום למקום, מצאו חבירו ואמר לו תנה לי, ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום אם יש לו מותר.
